טומי לנג

קול קורא לנשים – שיתוף פעולה עם טומי לנג

קול קורא לנשים

הצלמת נטשה קופרמן ויוצר טומי לנג מחפשים נשים שיהיו מוכנות להצטלם לאילוסטרציות לספר חדש של לנג.
למעוניינות בבקשה לשלוח אמייל phost.post@gmail.com  או להתקשר 0546-310-155 נטשה

*  אין הגבלות גיל ( חוץ מ18+)

*  אין דרישות מיוחדות לסגנון ופרמטרים אחרים

*  אנו נבחר את האישה שמתאימה ספציפית לכל סיפור

*  צילום הוא בערום אומנותי שאתר את הסיפור (גבולות חשיפה שונות )

יצר איתי קשר טומי לנג ושאל האם יש מקום לשיתוף פעולה? כצלמת אני רגילה לפניות מסוג זה והרבה פעמים זה לא לוקח אותי לשום מקום מעניין אבל לא הפעם. לשאלתי מי אתה ומה אתה מחפש בי? – הוא עונה שבגילו יש לו פריבילגיה לעשוק במשהו בא לו ומשהו זא לו זה ליצור. אז טומי לנג הוא כותב, תסריטאי,במאי, מפיק וגיבור הראשי בסיפור חייב. כשהחליט טומי לנג בגיל 60 לעשות תואר שני בקולנוע והכין את עבודת הגמר שלו, לא ידע איש מהשחקנים ומאנשי הצוות כי לנג מתעתד לעשות למעשה סרט באורך מלא (98 דקות). התוצאה היא סרט נפלא ורגיש "טייארה" , עם דקויות רבות, המביא את סיפורו האישי של לנג. הסרט, המוקדש לרותי לנג רעייתו המנוחה של טומי, כבר מוקרן במקביל בסינמטק ירושלים, תל אביב וחיפה. והוא לא עוצר, לאחר שהצליח להוציא סרט ראשון כבר יש את הטריילר של הסרט "זוג או פרד" 94 דקות. ממתין לתאריכים של הסינמטקים :

​ובנוסף לכל לנג גם כותב ספר, שמרכז סיפורים קצרים מתארים את המפגשים שלו עם מין הנשי במהלך חייו. ופה גם המפגש שלנו של טומי שמספר את הסיפור ונטשה הצלמת שתוכל לראות בעניים של אחר את הלב של כל סיפור, ולהראות אותו בעזרת תמונה. וזה משהו שקורה לי תמיד כל הטקסט ישר הופך להיות תמונה, כל הדמויות מקבלים אופי, נראות אפילו ריח ספציפי. עבודה שמאוד מאתגרת אותי כי מדובר פה לא רק על עולם פנטזיות שלי אלה גם של אדם אחר שבאמת חווה את החוויות אלו.

"…דפיקות בדלת. הסתכלתי בשעון שזרוק בפינה של השולחן, כאילו שלזמן אין שום חשיבות בעיניי. אמצע הלילה. זמן מיותר שלא מצליח להחליט אם הוא יום או עדיין לילה. החלטתי לא לפתוח. האם קרה אי פעם שבשורה משמחת הגיעה באמצע הלילה? אבל הדפיקות המשיכו להציק. שמתי את הספר בצד. האמת שלא ממש נהניתי מקריאתו, כך שלדפיקות יש בכל זאת תפקיד. ניגשתי לדלת, אבל ברגע האחרון נזכרתי שאני לא לבוש. להתלבש? ואולי אישה יפה ממתינה בקוצר רוח לגופי. גיחכתי, זה לא יקרה. לא קרה בעבר, אז למה דווקא עכשיו? עמדתי ליד הדלת, מתלבט אם לפתוח או לא. מבט חטוף במראה שעמדה מיותרת בכניסה לדירה וראיתי את עצמי במלוא בושתי. הבטן הנפולה הסתירה בקושי משולשים של בורקס גבינה, והגיבור התנופף כמו דגל אמריקאי שהורד לחצי התורן. הדפיקות המשיכו…." ( נלקח האחד הסיפורים מהספר של טומי לנג)